תשלום פיצויי פיטורין בישראל התחיל כמנהג בענף התעשייה. עוד לפני קום המדינה, בעניינו של א. קאפון, פסק ד"ר חשין בהתאם לטענת העובד, כי בעקבות פיטוריו זכאי העובד לתשלום פיצויי פיטורין בגובה משכורת חודשית לכל שנת עבודתו, וזאת, כפי שנהוג בענף המנופקטורה. בשנת 1963 חוקק חוק פיצויי פיטורים, לפיו, מי שעבד שנה אחת ברציפות אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעסיקו פיצויי פיטורים. מכוח החוק, בשנת 1964, הותקנו תקנות, והם, יחד עם החוק, מהווים מקור נורמטיבי לתשלום וחישוב פיצויי פיטורין בעת הזו.
משך שנות עבודתו של עובד יכולים להצטבר סכומים גבוהים לזכותו כתשלום פיצויי פיטורין. במידה והמעסיק פושט רגל, תשלום פיצויי פיטורין מובטח על ידי המוסד לביטוח לאומי כמבטח עובדים ומעסיקים מפני מקרים אלה, תוך שהאחרונים משלמים פרמיית ביטוח בגין כך. אם לא כך, אז בין אם פוטר העובד ובין אם התפטר בנסיבות, המזכות אותו בפיצויי פיטורים (התפטרות בדין מפוטר), תשלום פיצויי הפיטורים יהיה על ידי המעסיק.
כדי להקדים תרופה למכה, רבים המעסיקים, אשר בחרו להפריש לקופות פיצויים המנוהלות על ידי קופות גמל או קרנות פנסיה, וכך להקטין את השפעת תשלומי הפיצויים בעתיד על החוסן הפיננסי שלהם. יחד עם זאת, לפי הוראות סעיף 14 לחוק, תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעסיק והעובד, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה. עד יוני 1998 היו מעסיקים ועובדים, מעטים יש לומר, שאכן קיבלו את אישור השר וכספי הפיצויים הופקדו לקופות או שחלות על יחסיהם הוראות הסכמים קיבוציים או צווי ההרחבה.
